אורחים ולהקה מלווה : רם אוריון,אור אדרי,גיל לוז,חגי פרשטמן,יהלי סובול,יובל מנדלסון,מאור כהן,ג’נגו,אידיתמינצר,המפשעות,קוסטה קפלן,אורי קוטנר ועמי שלו.
עדיין המום. חיכיתי להירגע. זה קורה לאט. בגלל זה הבלוג השהה את עצמו. מודה שחששתי, גם אביב,לא האמין שיצליח לו להתגבר.לא קל להופיע עם מכונת חמצן וצנרת תקועה בנחירי האף.אממה, מוכרח להודות שפיצוץ רוקנרולי שכזה לא זכור לי מזה זמן רב.כולם כבר כתבו וסיכמו וצילמו ושפכו את מה שביכולתם לתאר את מה שקרה שם. ומה שקרה שם גדול ממיליוני מילים. על כן הבלוג יסתפק הפעם באסופת צילומים קטנה וכמה קיטעי וידאו . שעות קרות ? מי אמר ? רותחות !
הבלוג שמתנהג אחרת מעביר את רשות הדיבור לענת גורל רורברגר מבקרת התיאטרון אשת חיקו של מיכאל ולא בשם זמני
—————————————————————————————————————————–
השבוע הגעתי לצפות במחזה המוזיקלי מיכאל שם זמני, שבוצע ע”י אנסמבל של 10 שחקנים/זמרים שעליהם מנצח גון הלוי שגם יצר את המחזה.
כל החבורה הזו הם תלמידי פיתוח קול של גון הלוי במסגרת שיעור בבית צבי. הם עשו יחד קריאה של הטקסט המוזיקלי שכתב, ראו כי טוב, וכך החליטו לממש אותו.
מדובר בערב לשחקנים צעירים הישובים בחצי גורן ומולם על פסנתר כנף גון הלוי שמנגן, מנצח ושר נהדר. הוא גם מציג את האירוע ואת המשתתפים. יש בהם הרבה כישרונות גם קומיים ובעיקר יכולות שירה נהדרות.
מדובר במין טרגי קומדיה פיקטיבית על זוג צעיר בהריון מתקדם שחווה טרגדיה שמתחילה בצירים ולידה ונגמרת בחצי עלילה בלשית וסוג של מפח נפש והשלמה מזככת.
בדיעבד עולה הקשר המתבקש לפרשיית ילדי תימן החטופים, מה שמתחולל גם כאן. האסוציאציה היא כמעט בלתי נתפסת מחד אך מחויבת המציאות מאידך. גם עיסוק בכוחו המשחית של הכוח. הון שלטון עולם תחתון מול האזרח הקטן וחסר האונים. כמו כולנו.
אישית נהניתי יותר מהחצי הראשון. הוא היה קומי יותר, עם כמה שיאי שירה מרגשים של הבנות המוכשרות. בחצי השני זה הפך בלשי מדי, מפרך ומלא בירוקרטיה מאכזבת ללא תוצאות או הצדקה מעשית. סוג של מסר בפני עצמו.
עם זאת הערב כולו היה מקורי. רווי כישרון. נהניתי וצחקתי. גון הלוי הוא כישרון עצום. הלהקה מתגבשת סביבו באופן יוצא מן הכלל. .
לא קל לשבת כך כשעתיים עם הפסקה קצרה, ולראות פרונטלית אירוע שירי אופראי שמתרחש במקום אחד ובאופן סטטי. זה מקורי מאד, אין ספק, אך לעיתים גם הופך מעט משמים.
לא סתם הלוי התלוצץ עם הקהל בסוף המחזה ואמר שנצא להפסקה ואז נתחיל הכול מחדש. גם הוא מבין שזהו מסע מפרך קמעא.
אהבתי מבחינה בימתית את הסוף שבו השירה גוועת, האור נכבה, ורק מנורה סלונית המוצבת כל האירוע על הפסנתר נשארת דולקת. זה היה רגע בימתי מלא עוצמה.
סך הכול הייתי ממליצה בחום. אוהבת את השוני. את החדשנות. הסיפור הוא רק תירוץ לחימום הגרונות המוזיקלי היפה הזה, ולחלק ניכר מהאנסמבל יש גם יכולות משחקיות לא מבוטלות.
גון הלוי הוא כישרון גדול. הוא שר נהדר, קולו אופראי והוא גם מנגן נפלא על הפסנתר ומנצח על האירוע הזה באינטימיות יפה וללא שום פתוס, אלא בקריצה קלה.
שנים של יובש.קורונה. והנה הם באים.הפשע והפתרון העירוני. איזה שם נהדר ללהקה. וכאילו ולא עברו השנים ופגישת המחזור בעיצומה.ואז זה מתחיל.וצימרורי ההנאה נדלקים מחדש.והנה הוא סיימון בוני וחבורתו על במת האוזן,אינטימיות אפלה ללהקה שפריבלגיה לראותה בווניו קטן שכזה.שעה ומשהו של הופעה ,עם הדרן בלתי מכוון ( ?) מפוצץ פיוזים.ואל תשוו לניק קייב, כבר מזמן לא.וכשהכל נגמר אני מבין שבצד השני של העיר הופיעו הסקורפיונס.הה. תל אביב אהובתי.
Aaron Stainthorp ( My Dying Bride ) אורח נכבד מאנגליה הרחוקה
( 🙂 אפשר שהיו עוד נוספים )
הלהקה וקובי פרחי
הבלוג בציטוט עצמי מן ה 22 לתשיעי אלפיים ועשרים
הבלוג לא נוטה לביקורת אלבומים. הבלוג אוהב הופעות. אמממה מה, עכשיו קורונה. אין הופעות ואם יש משהו כזה בסביבה, הבלוג נמנע מללכת. מסוכן לו. מה שכן טומורוז ריין שלחו לו מסר בנוסח של ” נכון שאתה מסוקרן לגבינו ? ” . הבלוג אימץ בשתי ידיו, חרג מממנהגו , הכניס דיסק לחור הנגן שבאוטו ונסע. מקץ דקה ראשו החל לנוע מצד לצד. האוירה דחוסה, איטית, זועקת כאבי מוות, שואה, בכי,נהי, פחד, הרס נפשי, מה לא. הנוסעים שלצידו פותחים במחאה , הבלוג בתגובתו הנלוזה מגביר .”מוזר” מהנהן לעצמו.”אני אוהב” מוסיף ולוחש אל תוך מעמקי מוחו,ו…בודק מה כתבו על זה בחו”ל. מתברר שהדעות חלוקות. ” לא אכפת לי” אומר הבלוג ומחיש מהירות נסיעה. ישי כהרגלו מחרחר, נוהם, רוטן, נוחר, החיבור הזה עם האורחים מוסיף ענין. ולזכור שמדובר כאן במטאל עצלני, אם אפשר להגדיר כך את מה שאחרים מגדירים כדום מטאל,או דת’ מטאל, או דארק מטאל, הכל הולך. הבלוג אוהב. ועוד משהו ,תקליט שנפתח ברעשי ילדים ומחווה ליוסי אלפנט , ( מתברר ששוורץ ואלפנט גרו קומה מעל קומה ) , ומסתיים בגרסת כיסוי לוויפינג סונג של ניק קייב (ירום הודו) , חייב האזנות נוספות (בשתי הגרסאות) , וזה בדיוק מה שקורה , הדיסקים האלה חורשים מאז את אוזניו של הכותב כאן . חרוש וחזור ,חרוש וחחחחחחחזורררררררר.חרררררר
סוף ציטוט
כעבור שנתיים
עצם הידיעה על קיום המופע הזה מעביר לי את הצמרמורות. לדבר הזה חייב להגיע, ולא אכפת לי שעצמותי חורקות, ולא אכפת לי שרופאי דורשים שינוי בחיי. לא , אני לא מוותר. ולמרות שזה זמן רב שלא הגעתי להופעות רוק מאותגרי עמידה על רגליים דואבות, הנה אני כאן בבארבי,כן חבוש במסיכה ( רוב הקהל חשוף פנים ) אוחז חזק טלפוני בידי ומכריז לעצמי שהפעם אתנהג כקהל רגוע, מה שאומר, לא אדחס אל קדמת הבמה, אתפוס מקום במרום היציע ופשוט אתן לעצמי להנות ככל האדם ולאו דווקא כסוקר הופעות. נו טוב זה נמשך בערך דקה. קטע ראשון וטלפוני עובר למצב צילום.אורח ראשון מיכה שיטרית.דמעות חונקות את חזרתו של הבלוג למחוזות הרוק.וזה ממשיך. וטומורוז ריין בראשותו של ישי שוורץ מחרחרים מלחמה. מלחמת מטאל עטוף אורחים. כל אלה שבאלבום ועוד. ( איפה ריקי גל ? ) אז לא לפי הסדר , ערן צור העיף לי את הקרקפת לתיקרה, בעצם , לא רק הוא , כמו החיבור המדהים הזה ( ואפילו קצת מצחיק ) בינו לבין ישי והלהקה. פרפרי תעתוע ברוק כבד,,כל כך כבד, והפרפר נעלם? , איזה נעלם,איפה נעלם.נשרף באויר וקם לתחיה מחדש.
הפרפר שוב ? – ברח
עכשיו זה שדווקא הוא נדבק לי לקרקפת לא אומר שלכל האורחים האחרים היה חסר משהו, בכלל לא. ולא אפרט כאן כל אורח ואורח, ובכל זאת שיטרית בהתחלה, ואבי בללי ( נקמת הטרקטור ) בהמשך , וקובי פרחי ( אורפנד לנד) לקראת הסוף עם שיר הבכי של ניק קייב , ווווואו כמה שזה היה מענג , ובאמצע זאב טננבאום ( סאלם ) שהביא חירחורים גרוניים גרוליים כאילו ולא עברו השנים מאז שחרש את רחובות גבעתיים, ושלומי ברכה ??? עוד וואו, ברכה עם גיטרה שלקח לו שנה לכוון ,אבל אז כשסדר יום של אלפנט התחיל , הבלוג התמוטט מרוב עונג, מחחיבור הזה שבינו לבין הסערה של גשמי המחר. (פאק, הגיטרות , כן הגיטרות )
קייב, מאחוריך !
אוהבים אותך אלפנט
לא , לא שכחתי, היה גם אהרון האורח מחו”ל ומודה ומתוודה שלא הכרתי אותו קודם, ועכשיו כן, הענק הלוחש. הדום בהתגלמותו הבריטית. כאילו שקט ובעצם רותח. שר ותוקע אצבעות אל פיו הפעור תוך כדי תפילה מטליסטית מעומק קיבתו. מכירים עוד מישהו שעושה ככה?
Aaron the Visitor
ולהזכיר גם את יעל כהן המכשייפה ותופיה, ויוסי סאסי וגיטרתו החורקניסטית , ו…. זהו להפעם.איזה יופי של הופעה.
קומדיה רומנטית פרועה מאת אורןדיקמן, בימוי : תמר קינן
שחקנים : מיכאל הנגבי,יוסי ירום,נילי צרויה,שלו גלבר,אורן דיקמן
צוותא : 29.6.201
הבלוג מצטט
נועה, רווקה חסרת ביטחון עצמי, מתבשרת שיש לה גידול על הלב – בועז, האקס שלה מלפני 3 שנים. היא חשבה שהיא כבר מזמן התגברה עליו, אבל מסתבר שהוא עדיין שם – יושב לה על הלב. הדרך היחידה להסיר את הגידול ולמצוא אהבה היא להרוג אותו – את בועז – עם אקדח והכל. העלילה מסתבכת כאשר נכנסת לתמונה הפסיכולוגית המוטרפת שלה, שסוחבת גידול משל עצמה, בחור נוירוטי בשם עמי שהולך לכל מקום עם טנק המחמד שלו, וקטליזטור רפואי בשם רופוס שדומה לבועז כמו שתי טיפות אופטלגין. עכשיו נועה צריכה לבחור: האם להישאר עם הגידול ולסיים את חייה כזקנה ערירית עם 20 חתולים וגופה שימצאו רק בגלל הריח, או להרוג את בועז ולנסות למצוא אהבה.
Tainted Love
(צילום: מיקרובי)
הבלוג מבין שאת ההצגה הזו חייבים לראות.השמועות רצות מהר.”ההצגה הכי טוב בעיר”.אז הגענו. ענת גורל רורברגר, מבקרת התיאטרון שלנו מסכמת חוויה :
אז אתמול בערב, באולם צוותא המלא והגדוש אנשים ומסכות, טוב לא כולם, צפיתי בפצצת הקאלט החדשה הזו.
באתי סקפטית קמעא, אבל אהבתי את סידור הבמה במצב המתנה. הייתה אנרגיה של ציפייה. זה אולי הרגע האחרון לציין שגם את התפאורה ( בעיצובו של זוהר שואף ) אהבתי, פשוטה אבל ססגונית, עם נוכחות חזקה לצבע האדום ועם פריטי ממורביליה קטנים, כולל עציץ אחד שנפל באופן ספונטני על ראשו של יוסי ירום, והוסיף עוד אתנחתא קומית לקהל השבוז ממילא
ההצגה התחילה בתנופה ובאנרגייה גבוהה, הרבה בזכות אורן דיקמן, השחקנית הראשית, אדומת הבגד, שמשחקת במין עצבנות נוירוטית מצחיקה ובהיפר אקטיביות, שלא לומר היפר ונטילצייה, לאורך כל הערב.
אורן דיקמן גם כתבה את המחזה,כך שהיא באמת פצצת אנרגיה אדומה וכשרונית, שגם שרה יפה. וההיסטריה שלה מצחיקה ומדבקת.
בכלל זה היה ערב מסחרר, עם משחק משובח, דיאלוגים שטותיים עד מבריקים, אתנחתות נפלאות בצורת קריוקי תיאטרלי ללהיטי שנות ה-80 הרלוונטים יותר או פחות לעלילת הלב השבור, או הסובל מגידול ושמו בועז.
כל השחקנים היו מצויינים ולגמרי מולטי טסקינג. רובם גם שרו היטב, למעט מיכאל הנגבי, המוכר והמצויין ושלו גלבר שלא פצחו בשירה .
ועכשיו לשיר…
( צילום : ענת גורל רורברגר )
הפסיכולוגית המגרבצת (נילי צרויה) הייתה שוס, ודמותה התפתחה לאורך ההצגה ממטפלת סטראוטיפית לאשה מנוצלת הנוקמת במין הגברי ומפגינה יכולות שירה וסקס אפיל לא מבוטל.
יוסי ירום עם טנק המחמד שלו והאישיות הסופר חרדתית (אפשר ואבן?) היה מעולה. מצחיק ומופרע עם פרצופים קומיים מוטרפים ושפת גוף גמלונית במכוון. הוא גם שר להפליא. גם הטנק היה הברקה, כמובן. קטן אבל צמא.
האיש והטנק
( צילום : מיקרובי )
הקיצור, אין מה להרחיב יותר מדי. גם שלו גלבר, בועז בשבילכם, ומיכאל הנגבי, הקרדיולוג המופרע, היו מצחיקים אש. כל האנסמבל עבד יחד נהדר. זכורה לי היטב הסצנה של גלבר מציץ מאחורי שולחן הקרדיולוג בו מצא מחסה, ורק ראשו מגיח להצצות קצרות ונפחדות על המציאות המטורפת שמתחוללת בקליניקה.
עשו לעצמכם טובה ותלכו. פעם, פעמיים, כמה שבא לכם. מובן שגם אני זוממת ללכת שוב.
כי מה כבר נותר לנו לעשות בימי קורונה מלבלבת ברביעית, או החמישית, או…משהו.
מחתרת הויניל,לא בדיוק פינה, לא בדיוק מחתרת, אפשר שמדובר במשהו חד פעמי, אפשר גם פינה קבועה. הרעיון לתת מקום לאלבומים, תקליטונים, או איפיים או השד יודע מה, מיוחדים,לפחות באוזני הכותב, מהסוג הזה שיכול לשנות תודעה או לפחות להניע כמה גלגלי שיניים במוחו העבש של כותב הבלוג. מה שחשוב שיהיה ויניל. כי הויניל החדש הוא הדיסק הישן.
לא מדובר בביקורת פרופר, לא יהיו כאן ניתוחי שירים , מכסימום גילויי התלהבות או רטט קל לאור עטיפה יפה, אריזה יחודית, מוסיקה שעושה משהו שמעבר למשהו המוכר.
___________
שבע אינץ,עם חור גדול באמצע (בשביל הדי ג’ייז שביננו).חמישים שנה חלפו מאז שחדווה ודויד כבשו את המקום הראשון ב “פסטיבל הזמר” היפני, ( מין אירוויזיון יפני שכזה ). חמישים שנה של רספקט ללהיט פופ שעשה היסטוריה והעלה את האלקי היפני ( הסרף היפני) לתודעת הגאווה המקומית שלנו . ועכשיו באים האר.פי.אס סרפרס ואוזו באזוקה בשיתוף רקדנית בטן/זמרת יפנית ושמה יוריקה ומוציאים את השיר האלמותי הזה מחדש כמחווה מזרח תיכונית למזרח הרחוק הקרוב. כל כך קרוב שרק יד המקרה גרמה לשני ההרכבים האלה לעבוד על אותו השיר. אז לא פלא ש”באטוב“,לייבל בריטי שמתמחה בהלכות גרוב ישראלי, נדלקו על הענין והנה לנו החיבור הסרפי,פסיכדלי,אוריינטלי על פיסת ויניל שחורה ועגולה,שעושה טוב לאוזן השומעת. באזוקה על הצד האחד,הסרפרס על הצד השני.( אפשר גם להיפך 🙂 ) .תודה לשי לנדא שהעביר לבלוג את התקליט.תודה לאורי בראונר כינורות על הקונצפט העוטף.
עוד שמות : אר.פי.אס.: גל חי,שי לנדא,טל אורן,רועי בר-יהודה. אוזו באזוקה: דני עבר-הדני,אורי קוטנר,אורי בראונר כינורות,יובל גארין.
שחקנים : רון ריכטר,שרון טל,יפתח אופיר,קרן צור,נועם רובינשטיין.
כתיבה ובימוי : נעם רובינשטיין
סאונד : יוני טל
מופע חימום : דורי בן זאב
בן זאבית מדוברת
צילום : מיכאל רורברגר
קודם לתסכית, הבלוג ובני משפחתו חשופים לחיפושי השלום של דורי בזאבית מדוברת. ככה הגדירו בברושר של “און אייר“, פסטיבל תמונע הנוכחי בחסות פודקאסט ההסכתים של כאן. היו שם כל גיבורי השלום כולל סעדת,אייבי נתן,הביטלס,פרסומות של פעם,( והקרדיט לדורי על עשייתם או חלקם,לא בטוח) ועוד כמה , אה וגם דורי בן זאב. היה חביב, מעלה חיוך ונוסטלגיה לימי הרדיו העליזים.
ועכשיו ל”הצגה” בעצם לתסכית.
——————————————————————————————————–
הבלוג מצטט : “פלישת חייזרים מאיימת להשתלט על העולם דרך ממגורות דגון – מחסני הדגנים של ישראל בחיפה.
בזמן שראש ממשלת ישראל מאשים את איראן בהרעלת הדגנים ומתכונן למלחמה. בני פישלר אפסנאי ותיק “סוחף אחריו צעירים וצעירות במסע אחר האמת.
סוף ציטוט
ראשות הדיבור לענת גורל רורברגר כתבת התיאטרון של הבלוג שמתנהג אחרת :
קו קו קו , היא תבוא
צילום : מיכאל רורברגר
עידן הרדיו והמילה המוקלטת, הנלחשת באינטימיות יחסית מהמיקרופון לאוזניים ביתיות הם מצע הילדות שלי.
זה רדיו זה ?
צילום : מיכאל רורברגר
יפה עשו בתיאטרון תמונע, שהקדישו פסטיבל שלם לנושא המילה התיאטרלית המדוברת, כולל תצוגת מקלטי רדיו היסטוריים על קיר חלל המבוא
, ואחד דורי בן זאב כקדימון להצגות, עם רקורד רב שנים כאיש רדיו מענג מצליח ומקורי.
את נעם רובינשטיין היכרתי בהפקת “ימי הרדיו“, שכתבה נועה בקר. זה היה ערב תיאטרלי נהדר. מצחיק שונה ומסחרר, וכבר אז עמדתי על יכולותיו הבימתיות המצוינות של רובינשטיין.
אתמול חשתי כשותפה חשאית להפקה אנרכיסטית בהתהוות. לא תיאטרון אלא סדרת תסכיתים מדע בדיוני. לא בדיוק רדיו, אלא פודקאסט. בסדר חזרו למילה המדוברת מכיוון אחר. וטוב שכך.
.אנסמבל קטן ומוכשר. איש סאונד מעולה(יוני טל), שנהניתי לראות אותו ממש חי כל רגע וכל אוושה
עלילה הזויה ולא לגמרי חשובה על פלישת חייזרים לכדור הארץ דרך ממגורות בית דגון והשפעתה על הפוליטיקה המקומית הזעירה ועל חייו של זוג מוזר, בני ויסמין, הוא עובד בית דגון לשעבר, והיא הריונית עם דג בבטן.
כאמור, הזייתי. מצחיק. מקליטים קולות רקע עם הקהל. בודקים סאונד. הכל ראשוני ונרגש.
כולם מגלמים מספר תפקידים. זה נחמד וזה משעשע. מרחיב את היריעה.
נעם רובינשטיין בתפקיד ראש הממשלה, בין יתר התפקידים שהוא מגלם, מרפרר קשות לנתניהו שהלך, ויש גם התייחסות מצחיקה לדוד סם ההיסטרי ולהפגנות בבלפור.
העלילה והסאונד מכילים התייחסות מסיבית לעולם החי, בין היתר חזירי בר חיפאים, יונים על אסיד ודג ענק ומוטרף המאיים על אספקת החיטה בישראל ועל בריאות הנפש של ישראלים בפרט והעולם בכלל. .
עבודת הסאונד נהדרת. גם השחקנים התמקצעו היטב בקולות רקע של חיות, אתנחתות מוזיקליות ומיני קולות ומבטאים.
אהבתי במיוחד את קרן צור המעולה, שגילמה עיתונאית שטח חוקרת ולא מתפשרת, לצד קשיש סלבי ספקן עם דיעות משלו על המתרחש בעולם נטול לחם עקב חיטה מורעלת.
. גם יפתח אופיר היה מצחיק מאד. בפרט ביכולותיו הקוליות.
נעם רובינשטיין כבר הוכיח את עצמו כשחקן מגוון אנרגטי וספידי וכאן הוא גם ביים וכתב וראו את המחוייבות שלו לכל העטיפה
זה היה קצת ארוך מדי. בסוף התנתקתי. בהתחלה קצת לא התחברתי. לקח לזה זמן להמריא. אבל היה ערב שנון ומצחיק עם פוטנציאל לקאלט.
תנו להם עוד קצת זמן. אולי אבו נפחא החללי ינחת על כדור הארץ ויביא לנו סוף סוף את השינוי המיוחל.
הבלוג מאושר. לא היו פקקים בדרך לרעננה. יצא מוקדם, אפילו הספיק לחוות את רד אקסס. חימום. נכון, קריר ברעננה. תשע וחצי.מתחילים.כמה מילים אפשר לכתוב על ההופעה.כולם כבר כתבו.
הבוקר שלמחרת.הבלוג מתעורר.הראש לא מפסיק לזמזם.קוקו קוקו .לה פאם לה פאם. כמה יופי.כמה יוסי.בשלל צבעים בפנים.אגם ענקית.עדיין מנגב דמעות של התרגשות.משחזר חוויות פסיכדליות.
פורטיס ,סחרוף, ביחד ולחוד. בפעם המי יודע כמה.נכון,היו גם כמה רגעי עייפות.נעליים. גילוי נאות. אפילו שהיה עד לרגעי היצירה,עכשיו הנעליים האלה יצאו לו כבר מן האופנה.אז מה.באנו חושך לגרש. תחת אש. ואני צורח מתענוג. מתמוגג . אש! אש! . ! . על המשמרת. ואו!,אין קץ לילדות
“אנחנו רוצים עוד אור על הבמה, אנחנו עדיין לא סטיבי וונדר”
צילום : מיכאל רורברגר
אפשר שהכותרת למעלה מוטעית .ג’אזטורשין ?, אפשר שלא. אבל רגע. הבלוג בדרכו לבארבי מחפש חניה.פאק!, משהו קורה שם בבלומפילד הסמוך. דרבי. חה , פעם ראשונה בחיי שעושה רונדלים מסביב למועדון, חושב כבר לוותר,אבל לא, יודע שחייב לראות את תמר אפק בהופעה , זה זמן רב שעצם שמה רצוף במראי מקום של סופרלטיבים, ללא תקנה. “גיבורת גיטרה” ” מלכת האינדי“,כובשת ארצות עולם, ממציאת האינדי נגב , נערת הקרוסלה, יודע שאחרי כל השנים האלה חייב לעשות צ’ק על הופעת הסולו שלה*,נו כבר , מה קורה שם בבלומפילד? שתי דקות למופע ,יש! מצאתי חניה,דחוקה, רחוקה, אבל חניה. נע רגלית לבארבי, מגיע נושם ונושף, עשר בדיוק.לא התחיל עדיין. יופי. הנה זה בא. מתחילים.קטע ראשון,אני נשפך,קטע שני,גם. שולף את הסמסונג, נצמד לבמה.מתעד.כיף לי.יומיים קודם אצל נגה ארז, נלחצתי,מיליון ילדות ואחד אני,כמו לא שייך למקום. ועכשיו ?, מה זה שייך! , אנחת רווחה, יש אויר, אפשר לנשום, אפשר שאפק הייתה רוצה יותר קהל, לי זה הספיק, קהל איכותי, מגלה פנים מוכרות, של אוהבי מוסיקה שעושה את החיבור הזה, הקליק הזה, לראש, לגוף, לטילטולי דיסטורשן חודרי עצמות ולמשהו אחר שעדיין מנסה להגדיר. לא אתעקב כאן על שמות שירים,מה שכן, המופע מגוון, מגוון מאוד. חלק מן השירים תופסים בביצים , חלק אחר בראש.באותו רגע ברור לי שאי אפשר לאהוב את הכל. הבלוג מתלהב,מתקרר, מתלהב,מתקרר,מנסה לנתח תחושות,הה אומר לעצמו, יש כאן נגיעות של ג’אז, וידוע שכבוד בלוגו לא בדיוק דלוק על הג’ז הזה, אבל כאן זה שונה,ולמרות שתמר אפק לא נגועה בקולותיהן של ענקיות הג’אז,הבלוג זקוק לזמן על מנת לקלוט את המתרחש כאן.זה יגיע בהמשך, ביחוד לקראת סוף ההופעה כשכל מה שקורה שם במרחב הבימתי של השקת “אול בטס אר אוף” ( האלבום) שונה ממה שתפס אותי במחקר הקודם בנבכי הטיוב.אז נתתי כותרת : ג’אזטורשין.אולי,
או קיי. הלאה.מתופף ,מדהים! כן,רכבת הרים בתאוצה על סף הקריסה. בסיסט. ואו! חרד על אצבעות ידיו.ריףכהן? מצויינת ויפה כרגיל, והחיבור לתמר? קודנט בי בטר.,איזה יופי של פרחים הביאו לנו,הלוואי והיו ממשיכות את סוף הקטע,כשניכנסו לאכסטזה רוקנ’רולית ובום הפסיקו. ועוד משהו קטן, קטע אינסטרומנטלי על סף האוונגארד.בס, תופים קלידים ואבוב אפילפטי. יו, כמה שזה היה טוב.פתח למופע שכולו כזה ? העלתי רעיון.
רוצות פרחים,ריף ותמר,ואו!
צילום : מיכאל רורברגר
ועכשיו לוידאו :
בתודה
C.) כל הזכויות למיקרובי
הבלוג שמתנהג אחרת
אפילוג: חוזר הביתה. מנסה לחזור.תקוע בפקק הכדורגלנים.אחת אחרי חצות.מגיע.מחפש חניה.חחחח.אוף!
*פוסט אפילוג. נזכר בנעורי האבודים
.ED . תמר הייתה שם , גם אני.
וקרוסלה, בטח קרוסלה. נזכר, עכשיו באים הפלשבקים, הפטיפון ,אוזןבר, לבונטין,היו עוד.סטאר קוולטי. ואו איזה שיר ענק , איך פרח מזכרוני ואיך חזר בבום.
Mickroby (Michael Rorberger) הבלוג שמתנהג אחרת 