מסוג ההופעות שבא לך להגיד “הייתי שם” .הנה אני אומר – הייתי שם !

קורין אלאל

שלושים שנה לאנטארקטיקה

בארבי,8.8.2019

קורין אלאל – שירה,גיטרה

ערן צור – הפקה מוזיקלית ,בס,שירה
רם אוריון – גיטרה חשמלית
קרן טפרברג – תופים ושירה
עידו זלזניק – קלידים

אורחת : ריקי גל

מימין לשמאל : טפרברג,צור,אלאל,זלזניק,אוריון
צילום : יובל אראל

הבלוג באופוריה. כי מה שהלך שם אמש בבארבי משול למה שניתן לכנות כמופע מיתולוגי שעוד ידברו עליו הרבה גם בעתיד הקרוב ואפשר שגם ברחוק כל עוד וארצנו לא תשנה את פניה לדראון עולם,כי אין לנו ארץ אחרת ( בינתיים ) . היה מלא שם בבארבי וכשאני אומר מלא, התחושה היא שהיה מלא עוד יותר,כלומר מפוצץ בקהל מסור,מתלהב,אוהב , מחבק ומזמר.קהל שכזה לא רואים כל יום. אבל רגע, הבלוג נזכר בחידוש המפתיע של הבארבי. אוטו פיצה הדור נורות שם בשביל הכניסה שהולך והופך לסמטה מפוארת עפופת ריחות וטעמים שלא מן העולם הזה. והנה הבלוג כבר בפנים וקורין על הבמה, ואנחנו ( הבלוג ורעייתו שתחיה ) נעמדים מאחור, צמודים לעמדת הסאונדמן ,דחוסים בכיף אל מסת הקהל, מתרגשים אל מול הביצוע המרגש של הארץ הקטנה עם השפם, חרדים וחוזרים בהנאה טכסית על ה “קדושים” ועל ה”קשים ” וכל הקהל איתנו, ואז משנים עמדה, כי חייבים להתקרב, ומפלסים דרכנו בין ההמונים, משתדלים שלא ליפול על גרמי המדרגות, ( הבירה עושה את שלה ) , תופסים זוית נוחה ומתמוגגים. והנה ערן צור על כל צוריותו הנשפכת ורם אוריון בעל הגיטרה המנסרת את הלילה, וקרן טפרברג, זו המתופפת ללא לאות תוך כדי ניענועי ראש בלתי פוסקים ועידו זלזניק על הקלידים שעושים את שלהם על מסך הסאונד העוטף של ההופעה.וקורין.וקורין.וקורין.עם חולצת הסטאר וורס שלה. וכל שיר מעלה נשכחות , ולא רק נוסטלגיה כי שום דבר לא מחליד אצל קורין אלאל. ולמרות שמדובר במופע של שלושים שנה לאנטארקטיקה,שלושים שנה? כאילו לא עברה שנה. זה קורה כאן ועכשיו. הזמן במקרה הזה משחק מחבואים עם עצמו. כשזה עמוק זה עמוק .והזן הנדיר הופך לשירה מקהלתית של כולם עם כולם ועוד לא הזכרתי עדיין את שיתוף הפעולה עם ריקי גל , שהביא לי את ההתרגשות הנוספת עם “קשר הירח ” ( ר’ וידאו מצורף ) ואחר כך עם “מערבה מכאן” ו ” נערת הרוק” , ואו, זה היה טוב ( ומודה,הבלוג לא מת על ריקי גל) , ואז כשהכל נגמר , כאילו נגמר, עולה קורין סולו לבמה , היא והגיטרה והאין לי ארץ אחרת. והדמעות ניקוות בקצה העין , והבלוג חרד לקיומו העתידי ( ר’ סמוטריץ וההלכה , גנץ והצהרותיו המיליטנטיות, בחירות חוזרות ונשנות,נתניהו אשתו ובניו הסוררים,התחממות כדור הארץ,חשבונות החשמל המנופחים …) כי

אין לי ארץ אחרת

גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי
לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה
לא אוותר לה, להזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה
אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי לא אשתוק,
כי ארצי שינתה את פניה
לא אוותר לה, להזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה


בתודה

הבלוג שמתנהג אחרת

כל הזכויות למיקרובי C.)


Advertisements
Posted in Live Concert, mickrobi, rock, video, בא בלילה, ביקורת הופעה, וידאו, מיקרובי | Tagged , , , , , , , | Leave a comment

ג’ט לג

צילום : מיכאל רורברגר

Yeasayer

בארבי, 5.8.2019

הבלוג עושה לעצמו חיים קלים ומצטט איוונט :

התרגשות גדולה! רגע אחרי שהוציאו את אלבומם החדש ובעיצומו של סיבוב הופעות עולמי, הרכב האינדי-פופ-פסיכדליה ייסאייר נוחת לראשונה בישראל.

בועות סבון, צלילים מהחלל החיצון, סוכריות קופצות, צמר גפן מתוק – כמה מילים שמנסות לתאר את המוזיקה הכל כך מיוחדת שייסאייר יוצרים. ההרכב שנולד בברוקלין באמצע-סוף העשור הקודם שחרר עד היום חמישה אלבומים, שיתף פעולה עם אמנים כמו באט פור לאשס וסימיאן מובייל דיסקו וחרש אינספור במות ופסטיבלים. כמו לא מעט סיפורים, גם כאן שני היוצרים המרכזיים בלהקה כריס קיטינג ואנאנד ווילדר החלו לנגן יחד בתיכון תחת השפעות מגוונות כמו פסקולים לסרטי בוליווד משנות ה-70 ועד למוזיקה קלטית.

לכל אלבום של ייסאייר סט של צלילים ונושאים המאפיינים אותו – מטכנולוגיים ועד רוחניים. בעטיפות הם נוהגים לשלב אמנות גבוהה עם פופ ארט ואלמנטים אבסטרקטיים. האלבום החדש “ארוטיק ריראנס” מעט יוצא דופן בדרך בה נוצר ובטקסטים שמופיעים בו. הוא נכתב והופק ע”י שלושת חברי ההרכב כקולקטיב יצירתי, הוקלט באולפן הביתי שכל אחד מהם בנה לעצמו ויוצא בלייבל עצמאי לחלוטין הנושא את שמם. זה האלבום הכי מזוקק שלהם עד כה – קטעי האינטרו מקוצרים, ההוקים מאוד מיידיים וקליטים; שירים מאוד רקידים עם מידה של סליזיות אבל גם כאלה המעודדים את המאזינים לחשוב, עם אמירה פוליטית וחברתית וחום אנושי. “היקום של ייסאייר נשלט על ידי רגעים של מוזרות מבריקה” הגארדיאן

“אפשר להיות בטוחים שההופעה שלהם מכוונת להרים ורוב הזמן הם עושים את זה.. זאת להקה שהופיעה כל כך הרבה שהגיעה למקום מאוד תכליתי ו-ווירטואוזי, מתפתלת בין הוקים ממסמרים לשירה עדינה ומכאיבה” פיצ’פורק
הסט-אפ הבימתי של ייסאייר כולל אלקטרוניקה משולבת בנגינה לייב, ההרמוניות הקוליות של כריס ואנאנד וים של גרוב.

להמתקת הערב יפתח את המופע ההרכב המקומי ארמון, סופרגרופ של מוזיקאים שעושים סינת’ פופ חלומי בעברית עם אסתטיקה המיוחדת רק לה

סוף ציטוט

למרות הג’ט לג
צילום : מיכאל רורברגר

הבלוג לא ידע מיהם. תעודת עניות? אולי. ,לא בטוח. הסקרנות אוכלת. מברר אצל חברים קרובים.לא,סורי,לא מכירים. נכנס לטיוב. לא נדלק. עושה גוגל.נו טוב, כנראה שלא מדובר בלהקה אלמונית. הוויקי מפוצץ באינפורמציה. עושה רושם שהגלים היכו חזק בחופי אמריקה.ייסאייר מגיעים לארץ. טוב,חייב לבדוק.מגיע לבארבי.יש קהל, זה כבר טוב.נכון לא מלא, אבל כמעט מלא.ארמון מחממים.השמועה אומרת שמדובר בלהקה איכותית.הגעתי מוקדם.עשיתי צ’ק על להקה שלא ראיתי קודם.יצאתי החוצה לרענון מעושן אחרי שני שירים.לשיפוטכם.

הלאה, ייסאייר עולים. במה מעוצבת. יוצרת ציפיות. מיכשור אלקטרוני ניצב על סטנדים עטופים בדים מוכספים. פורפליי לעומד לבוא.הפתיחה טובה.רועשת. גיטרות,קלידים,שירה מתחלפת בין חברי ההרכב, תופים. כל מה שצריך.אנרגיות מתפרצות.הבלוג מרוצה.אבל…

מתחילים…

זהו נגמר, משהו נעצר. ההמשך מנותק מן ההתחלה. יותר מידי מדברים שם על ג’ט לג. השירים הופכים לעוסים. הכיוון דאנסי, מוסיקת מועדונים בחיבור לפסיכדליה ,אי שם בין הבי ג’יז לביטלס והלאה לטיים אימפלה , מוסיקה לריקודים עכשויים. להודות, גרעין מוצק של קהל מתלהב, לא בדיוק רוקד, אבל ההנאה שפוכה , מפתיע לדעת שיש אצלנו גרעין כזה. אפילו פותחים לפעמים בשירה ציבורית. עושה טוב על הלב לדעת. רק מה, הבלוג נתקף בגלי עייפות, השירים לא מענינים לו מספיק. נכון פה ושם מבליח קטע מרומם יותר. למשל זה האחרון, השלישי ברשימת ההדרן.

זהו, סיימנו…

אז הנה הם ייסאייר, כאן בבארבי, תקועים בג’ט לג, מתלהבים מיופיו של הקהל, מופיעים שעה, יורדים מן הבמה …והבלוג ? חוזר הביתה לשינת ליל עריבה.

בסדר,עוד שיר
צילום : מיכאל רורברגר

בתודה

הבלוג שמתנהג אחרת

C.) כל הזכויות למיקרובי

בונוס למי שהגיע עד לכאן

Posted in Dance, Electronic, Live Concert, mickrobi, photography, Review, rock, Rock Concert, video, אלקטרוני, בא בלילה, ביקורת הופעה, וידאו, מיכאל רורברגר, מיקרובי, פסיכדליה | Tagged , , | Leave a comment

סילברדון

חזרתי .סילברדון
צילום : מיכאל רורברגר

סילברדון

האזור , 31.7.2019

מיכאל אביגיל – תופים , עמית שגיא – גיטרה , שאולי עשת – קלידים

אורחים : פישי הגדול , אודליה , נימי נים .

את סיפורו של סילברדון מכירים או לא. בקיצור, האגדה המיתולוגית מספרת שגילי בנימין , הוא הוא הסילברדון ,זכה להצלחה פנומנלית בג’אמייקה. הנה הוא המוכר קרח לאסקימוסים . התימני ( עם אמא פולניה ) הגזעי מארץ הקודש שם בלב המאפליה הראסטאפארית , מצליח כמו ששום לבן אחר לא הצליח שם לפני בואו, אבל קחו נשימה…סילברדון מחליט לחזור לארץ. למה? ואללה לא יודע. מכל מקום הוא חוזר, עובד בנמל אשדוד, הופך דתי, מגדל ילדים. השנים חולפות והנה הבלוג מגלה איוונט :

אתם יכולים להרשות לעצמכם לפספס את זה?”
האומן הישראלי היחידי (ואחד הזרים היחידים בכלל) שפרץ וכיכב בג’מייקה חוזר לבמה כאן בישראל עם שירים חדשים, להקה רותחת, סוללת אורחים שורפים, ומעל הכל – האש הטבעית של סילברדון שהטיסה אותו למרומי תעשיית המוזיקה הג’מייקנית
.”

פלאש! זכרונות מן העבר. ראיינתי אותו בזמנו לעיתון העיר.

סילברדון ראיון מלפני 27 שנים

ועכשיו הוא חוזר לאזור. שלא אלך ? בטח אלך. אז הלכתי. האמנתי שיהיה מפוצץ. נו טוב .קצת יותר מ… חצי מפוצץ, עם כל הווייבס הנילווים. והנה הוא עולה לבמה. אחד עשרה בלילה. שטוף בצלילי רגאיי שקדמו להופעה, מוכן ומזומן לקאמבק הגדול.וזה היה טוב. כמיטב המסורת, עם קטעים ישנים וחדשים, עם הבאסים ותופי הדאב המטמטמים, מלווה בקלידים ואורחים מרגשים, כמו פישי הגדול, מה זה גדול, שתי מטר ועשרה, ונימינים הוא הוא נמרוד רשף מהשבק , עם ספידים על קוליים ובנוסף הנציגה הנשית שבחבורה, אודליה, עטופת דרדלוקס ואנרגיות מכאן ועד לג’אמייקה.

אודליה .עפה על הראסטות
צילום : מיכאל רורברגר

ולמען התר ספק כמה טוב היה , מצורפים ארבעה קטעי וידאו. כנסו ותהנו. !

בתודה

הבלוג שמתנהג אחרת

C.) כל הזכויות למיקרובי

Posted in clubbing, Live Concert, mickrobi, photography, Reggae, Review, Rock Concert, video, בא בלילה, ביקורת הופעה, מיכאל רורברגר, מיקרובי, ראפ, רגאיי | Tagged , , , , , , | Leave a comment

זה שוד !

השודדים

אנסמבל תמונע בשיתוף עם מכון גתה

מאת : פרידריך שילר

משתתפים : גד קינר קיסינגר,אלון אופנהיים,בני אלדר,מיכל עוזיאל,בר אקרמן,יעל שילדנקראוט

בימוי : מתיאס גהרט

מוסיקה : איינשטורצנדה נוייבאוטן,פינק פלוייד,תומס טאלין, אניו מוריקונה

30.7.2019 תיאטרון תמונע

צילום : דוד קפלן

רשות הדיבור למבקרת התיאטרון של הבלוג : ענת גורל- רורברגר

נכחנו אתמול בביצוע חגיגי של הצגת “השודדים” . מחזה נעורים מהולל של פרידריך שילר, הנהנה מתהילה על זמנית בגרמניה בפרט ובאירופה בכלל. הפעם הוא הועלה אצלנו מקוצר ומעובה בתוספות רלוונטיות בתיאטרון תמונע. את גד קינר אני זוכרת עוד מלימודי התיאטרון שלי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. איש אשכולות ושחקן נדיר. נוכחותו על הבמה, שרוב ההצגה היא דוממת ופסיבית, היתה עוצמתית גם כך. וכשהתרומם סופסוף ממושבו היתה נוכחותו חיונית ומעשירה מאין כמוה. האנסמבל ששיחק את המחזה הקשה, המילולי והספרותי-פילוסופי, עשה עבודה לא פשוטה בכלל. המון טקסט קשה, חלקו ארכאי (למרות ההתאמות לתקופתנו) היה עליהם לשנן. הבמאי הגרמני, מתיאס גהרט, בחר בטקטיקה מעניינת של חזרה על הטקסטים על ידי שאר השחקנים, כמין מקהלה יוונית. זו נפוצה בכל רחבי החלל והטעימה שורות מרכזיות לכל תפוצות הקהל. ממקום מושבי, בצד שמאל של הבמה. לפני עמדת התאורה, היה לי קשה מאד פיסית. את נישת מרבצו האריסטוקרטית של גד קינר, הוא האריסטוקרט פון מור הזקן, כלל לא ראיתי, והתאורה סינוורה אותי לפרקים באופן בלתי נעים.

ישבו לצידי אי אילו אנשים שנמלטו לקראת חצי העלילה. לא עמדו במלל ובדרמה התקופתית המיושנת קמעה. השחקנים היו טובים. עשו כמיטב יכולתם. פרנץ, אמליה וקרל היו נהדרים. דבק בהם ניחוח התקופה המסוכסכת והפוריטנית על כל עוולותיה ואכזריותה. עם זאת הקונפליקט ומתח האידיאולוגיה השונה בתכלית של שני האחים לבית פון מור לא עברה באופן מוחשי מספיק. היה פה כשל. משהו שנובע אולי מן הארכאיות. המילוליות הרבה שנדרשה מהשחקנים התבוללה בפרצי מוזיקה עכשווית נהדרת באמת, שפה ושם גם התאימה במדויק (פינק פלויד על רקע הפגישה האחרונה, והמאכזבת, של קרל ואמליה). השחקנים התלבשו והתפשטו על הבמה. החליפו פיאות ועטו על עצמם מעילים הוסאריים מאובקים על ג’ינס וסניקרס. זה ניסיון נחמד. שכבר מוכר על במותינו. בימוי רזה. תפאורה מינימליסטית. רב המרומז על המוחשי. בסך הכל העסק הצטבר ונרשמה חוויה. לא חוויה גדולה, אבל משהו מזה נגע בי. ראיתי את המאמץ, את הכוונה, את ההשקעה הרבה, גם בקטעי היו-טיוב בהם צפיתי, שליוו את תהליך החזרות. הבמאי גהרט התראיין בארץ וסיפר על ההבדל בין שחקנים גרמניים צעירים שהוא מביים על בסיס קבוע לבין אלו הישראלים שביים בארץ כבר בפעם השנייה : בגרמניה שחקנים מתפרנסים ממשחק נטו. כל זמנם וכל האנרגיה היצירתית שלהם מושקעת רק בזה. וזה עוזר להם למצוא פתרונות יצירתיים. בארץ השחקנים נאלצים לפרנס עצמם בשלל חלטורות צדדיות, על מנת שיוכלו לעלות על במה ולהתמסר לחלום הדרמטי שלהם. הם מגיעים מותשים יותר, מתמודדים קשה יותר עם לחץ חיי היומיום. וזה מן הסתם .גובה מהם מחיר

הרלוונטיות לתקופתנו עולה מן העיסוק העוצמתי באלימות כפתרון להתנגדות לסדר הקיים והשפעתה על נפש האדם. על המחיר שהוא נאלץ לשלם כדי לשרוד מהלכים של לקיחת החוק לידיים. גם כוחה המשחית של השררה מודגש במחזה והקשר שלו לנעשה אצלנו מובן לכל בר דעת.

צילום : דוד קפלן

בתודה

הבלוג שמתנהג אחרת

Posted in play, theater, הצגה, מיקרובי, תיאטרון | Tagged , , , , , , , , | Leave a comment

אה ? WA !

A-WA

אייווה

מופע השקה, בארבי, 17.7.2019

“אורחים : פלד + גלעד כהנא ו תמיר מוסקט – “לא כוחות

ביתי פי ראסי
צילום : מיכאל רורברגר

תאיר,לירון ותגל.האחיות לבית חיים.איווה. א-וה. כמה שמות לנשואות החפלה ההשקתית לבית בארבי.סולד אאוט בבארבי ולא רק בגלל הג’חנון המהביל שמחוץ לכניסה.מה רציתם ? נקניקיות ? לא פה. וזה היה טעים. מלווה ברסק וביצה ,כמו שצריך. רוצה חריף? בטח רוצה. אבל רגע את התקרובת היאמנית הזו גרס הבלוג עם תום ההופעה. שלא יהיה לו כבד על הבטן. הפיתוי לנגוס בבצק השמנוני היה גדול. הבלוג דחה פיתויים נכנס בדיוק בעשר ,פילס דרכו אל קדמת הבמה, תפס את מקומו באולם המלא מפה לפה, שלף סמרטפונו פן יפסיד פתיחה מרגשת וכמו שתאר לעצמו מראש,אכן מרגשת היתה. כי איווה התחילו עם “האנה מאש הו אל יאמאן “, הלהיט החדש שמפוצץ לבלוג את מוחו, והנה הרגליים זזות והגוף מקפץ, ומרגע זה והלאה, האחיות האלה לא נחות לרגע. פצצות אנרגיה ווקאליסטיות ,עם הרמוניות שירה שעושות לך את גרוב המסע הנפלא הזה מתימן לישראל ובחזרה. כי כאן חוגגים השקה לאלבום חדש. אלבום קונצפט. כמו שעשו פעם. סיפורה של רחל הסבתא רבתא שהגיע לארץ האבות על שטיח הקסמים.”ביתי פי ראסי” הבית הוא בראשי, הן שרות, והשירה למרות כובד הטכסט ( כך אומרים ) בתימנית אוטנטית נחמדה לאללה ,וברור שכבוד בלוגו לא מבין מילה וברור שגם רוב רובו של הקהל, אבל מה זה משנה ,כי החפלה כאן היא שחוגגת ותמיר מוסקט הוא שמפיק מוסיקלית ,עובד חזק על הנוסחה הקופצנית של הבלקן ביט בוקס וששום דבר, רצוי, שלא ירגיש כאן כעוד נדבך מעיק בהלכות מוסיקת עולם ( אולי לפעמים ), אלא שיעבוד על העכשוי והקפיץ והאלקטרוני והשורשי והג’אמייקני ( כן,כן גם רגאיי) והאפריקאי והישראלי והבין לאומי.

ולא לשכוח שהבנות לבית א-וה , חורשות פסטיבלים ומתקבלות באהבה ברחבי הגלוב ,נכון גם בגלל האקזוטיקה והלוק האתנוגרפי אבל בטח שגם בגלל הכשרון והמוסיקה הזורמת, שוצפת, מבעבעת, שעושה כיף לבן אדם באשר הוא בן אדם. אז יתכן שלפעמים זה ארוך מידי,ולא כל השירים עומדים על רמה שווה, ושאולי העייפות המצטברת של הבלוג בשעתיים הופעה פוגעת לרגע בחגיגה, אבל אז גם מגיעים האורחים וכהנא את פלד מוסיפים את שלהם ושוב הרגליים זזות וידיים מתנפנפות באויר במחווה מעגלית , ופה זועק א-הה-אווה !! וילדות האיווה חוזרות לשיר ולפזז ולתפעל קהל במרץ בלתי נדלה. השקה – אמרנו. אחלה השקה.

משת”פ להשקה / כהנא
צילום : מיכאל רורברגר

בתודה

הבלוג שמתנהג אחרת

C.) כל הזכויות למיקרובי

Posted in clubbing, Live Concert, mickrobi, photography, Review, Rock Concert, World music, בא בלילה, ביקורת הופעה, וידאו, מוסיקת עולם, מיכאל רורברגר, מיקרובי, צילום | Tagged , , , | Leave a comment

למה מונו ?

MONO הטריק מיפן
צילום – מיכאל רורברגר

מונו

MONO

בארבי, 10.7.19

מונו,הרכב הפוסט-רוק, אחד ההרכבים הבינלאומיים המצליחים ביותר מיפן, מגיע לראשונה לישראל לערב אחד מסעיר וסוחף של רוק אינסטרומנטלי שורף מיתרים.
ההרכב שהוקם בטוקיו ב-1999 זוכה להערכה רבה בזכות הגישה הייחודית שלו, עם שילוב של עיבודים תזמורתיים וגיטרות שוגייז, עד לכדי כך שהמוסיקליות והגיוון של הלהקה מתעלים מעל להגדרות ומסגרות, ונמצאים בקטגוריה משל עצמ
ם

הבלוג מצטט

ועוד ציטוט

פוסט רוק הוא סגנון מוזיקלי שנחשב לתת זרם ברוק, המתאפיין בשימוש לא-מסורתי בכלי נגינה כגון גיטרהבסתופים, וכלים נוספים, ועומס מוזיקלי רב. תחושת ה”עומס” מתקבלת מכך שפעמים רבות המוזיקה נעשית בשכבות-על-שכבות רבות של כלים, מה שמקנה עושר מוזיקלי גדול ליצירות. סגנון זה התפתח בקרב קהילת האינדירוק, בלייבלים קטנים ועצמאיים, לרוב. המונח “פוסט-רוק” עצמו נטבע על ידי המבקר סיימון ריינולדס, בגיליון 123 של עיתון המוזיקה “ווייר” הבריטי, לפי ריינולדס, פוסט רוק הוא “סגנון המשתמש בכלי נגינה ‘רוקיסטיים’ עבור מוזיקה לא רוקיסטית, למשל: שימוש בגיטרות לא ליצירת ריפים ואקורדים, אלא לטקסטורות וגוונים מוזיקליים“.

סוף ציטוט אינטרנטי

לעיניננו.בארבי עשר ומשהו. לילה. טייני פינגרס מסיימים חימום. מוצלח. מתח באוויר. מי שחזו בהופעת המונו בחו”ל מדברים על ההופעה הכי טובה בחיים.הבלוג לא יודע למה לצפות אולי קצת יודע.לא מספיק. החבורה היפנית מתאספת לבמה. סידורי כלים אחרונים,סאונד צ’ק. על התופים מתופף חדש, מערבי,דאם מג’ורי צ’יפולה ( או קיפולה אם תרצו ) , לא בדיוק יפני, אבל מה זה משנה, כי הרי החותם היפני על הלהקה בא להוסיף אקזוטיקה ,למרות שמונו חיים כבר המון שנים בארצות הברית, או ליתר דיוק מופיעים בכל מקום אפשרי על פני הכדור, עם איזה מאה וחמישים הופעות לשנה, בתוספת גיחות קצרות אל ארץ השמש העולה, ביקורים משפחתים שכאלה. אבל הנה אני חורג מתאור החוויה האדירה של הערב כאן בבארבי.אז אולי נתחיל מוידאו קליפ של אקט הפתיחה.לא,אל תדלגו , כנסו עד הסוף. אחר כך אפשר להמשיך ולקרוא,או לא.

 

ואו,!!!! הבנתם ? וזו רק הפתיחה. פאקינג פתיחה. ואלו השמות : בנוסף למתופף: טאהקירה טאקה גוטו,הידקי יודה סאומאצ’ו,והאשה שבחבורה,על הבס,טאמאקי קונישי. וכאן מנסה הבלוג להעביר חוויה במילים,מישהו אמר מונו?,מענין איך להקה בוחרת את שמה.”הי סאן,זה מה אנחנו מנגנים זה לא מונו,נכון? זה סטיראו.סטריאו, מה פתאום סטריאו.זה מולטי סטיראו,זה סערה של ערוצים, בומבות של ז’אנרים, זה פסי קול קולנועיים,זה קוראסווה,מורקמי,ופנדרצקי,זה צ’ייקובסקי,בטהובן,וקסנקיס,זה סטיב רייך,טרי ריילי ומיי באדי ואלנטיין,זה פסיכדלי,זה הבי מטאל ושוגייז,זה פוסט רוק , אז איך נקרא לזה ? – מונו!. יש ,קוניצ’ווה.”

Nowhere Now Here
צילום: ענת גורל רורברגר

עשרים שנה שהם בהופעות.ועכשיו בבארבי כאילו התחילו רק לפני רגע.האנרגיות האלה מדהימות. כל קטע וחילופי מהלכים. מתחיל לאט, נמשך סוער, חוזר שקט, מתפרץ כגייזר רותח, עושה רושם שזהו נגמר, אבל אז, שני הגיטריסטים נשפכים לרצפה, מיליוני תיבות אפקטים, כפתורים נפתחים ונסגרים,גיטרות מתעופפות באויר, דיסטורשנים מחרישי אוזניים מעיפים קהל לחלל שמעבר ומעל , ( חילקו פלגים לרוכשי כרטיסים),ושוב שקט וחוזר ונגמר.בום! מה זה? רוצים עוד דוגמה? הנה –

להמשיך <?

בתודה

הבלוג שמתנהג אחרת

C.) כל הזכויות למיקרובי

תודה לאן טייטלד פרודאקשנס ו המון ווליום על ההפקה

תודה ענקית למונו.

ועוד אחד רגוע למי שהגיע עד לפה :

Posted in clubbing, Live Concert, mickrobi, photography, Post Rock, Review, Rock Concert, video, בא בלילה, ביקורת הופעה, מיכאל רורברגר, מיקרובי, פוסט רוק, צילום, רוקנ'רול, שוגייזינג | Tagged , , , , | Leave a comment

רדיוהד :)

Radio Play

עלילותיו של פטריק קים איש הקארטה בפרשיית המדען בעל המח החשמלי

תיאטרון תמונע, 9.7.2019

שחקנים יוצרים :נועם רובינשטיין,נדיה קוצ’ר,נועה בקר,שרון גבאי

מאת : נעה בקר

בימוי, תפאורה,תאורה : שחר מרום

מוסיקה : שרון גבאי

הפקה : גלריה תאטרון החנות

אפקטים,שרון גבאי : ספגטי, סלרי,מקדחה חשמלית,מיים,סירי ברזל, תפוז וכיוצא בזה
צילום : מיכאל רורברגר

רשות הדיבור ל – ענת גורל רורברגר , מבקרת הבלוג לענייני תיאטרון

בילדותי היו תסכיתי הרדיו ענין גדול. המשפחה היתה מצטופפת מול מקלט הרדיו בסלון, התסכיתים אפשרו לכל אחד לדמיין את הסיטואציה כראות עיניו, והכל תוגבר באמצעות אפקטים של סאונד .היום החליפה הטלויזיה את מקלט הרדיו והדמיון לא נדרש יותר לעבוד שעות נוספות.

בגלריה של תיאטרון החנות ברחוב העלייה, החל בשנת 2016 ניסוי תיאטרוני אנרכיסטי, נוסטלגי ומצחיק. המחזה בימתית של תסכית רדיו. חמש דקות בסך הכל. שחר מרום, מנהל תיאטרון החנות לא הסתפק בכך ובעזרת צוות קטן, איכותי ומוכשר נולדה הפקה תיאטרלית שלמה ששואבת את לשד קיומה מחוברות הטראש המיתולוגיות של פטריק קים, ענק קראטה בגובה שני מטר המציל את הטובים מידי הרעים על רקע המלחמה הקרה בין רוסיה לארה”ב.

נועה בקר כתבה, ויחד איתה מונה האנסמבל הקטן גם את נדיה קוצ’ר, נועם רובינשטיין ושרון גבאי. שחר מרום ביים, עיצב את התפאורה המינימליסטית ואחראי גם על התאורה.ההצגה השלמה הועלתה לראשונה במועדון הגגארין בשנת 2017, ומאז הספיקה לזכות בקיפוד הזהב ובשלל שבחים וסופרלטיבים. אני צפיתי בה רק אתמול. וכבר מחכה לספטמבר כדי להגיע שוב.

זהו ניסוי בימתי אנרכיסטי, טראשי, ומצחיק עד דמעות. הצוות מעולה .כל אחד ממלא מספר תפקידים, ועל הכל מנצח שרון גבאי, איש הצלילים והאפקטים. הוא חולש על עמדה משלו בצד הבמה, מוקף אטריות ספגטי יבשות, שעונים, פירות, שהוא זולל בעצמו באתנחתא קומית לא צפויה, סירי ברזל מקרקשים, ארגזים ושאר אביזרים הזויים. הוא עומד בצורה וירטואוזית במשימה של שבירת הכלים. התסכית מומחז על הבמה. האפקטים הקוליים לא מוקלטים מראש אלא מבוצעים מול עינינו המשתאות והדומעות מצחוק.

העלילה חשובה פחות. מדובר בחטיפת מדען אמריקני שהרוסים מנסים להשתיל מוח סובייטי במקום מוחו האמריקני, תולדת התרבות הפופית של ההמבורגר והרוקנרול. פטריק קים מופיע, שתוי כהרגלו, ומציל את המצב בעזרת מרגלת יפהפיה ובעלת תיאבון מיני מפותח החוברת אליו.

נדיה קוצ’ר היא שחקנית נפלאה. היא מגלמת גבר וגם אשה, היא שרה נפלא ומרגשת מאד. נועם רובינשטיין הוא קים וגם לוחם סובייטי אכזר. הוא מצחיק ואנרגטי ומוכשר מאד. נועה בקר מצחיקה מאד בתור המזכירה האמריקנית סאלי, המפיקה צלילי הקלדה ועוד מפיה וגם מדענית סוביייטית נפחדת, המשתילה מוח בראשו של המדען האמריקני החטוף, שמתחיל לזהות בורשט במקום שבו מראים לו המבורגר, והדוד הטוב מקנטקי פרייד צ’יקן, הופך אצלו ללנין אבי הקומוניזם. לא פחות.

לקראת הסוף יש קטע בו נועה בקר מתפקדת כמראיינת השואלת צרור שאלות את וילפורד, נועם רובינשטיין, יוצר סדרת ספרוני הכיס של פטריק קים. זהו ראיון מצחיק והזוי, שנון ומוטרף, שגרם לי לייבב מרוב צחוק, יחד עם כל השורה מאחורי.

סוף טוב הכל טוב. המדען ניצל, קים לא מת, למרות שגבאי מנתץ כהלכה כמה וכמה חופני ספגטי יבשים, כמטפורה לעצמותיו. הקהל יוצא נלהב ומחוייך, ממשש את החפצים על הבמה ומחכה, כמוני, לפעם הבאה. כי אין ספק שמדובר בהצגת קאלט, כזו שבאים לדקלם לצידה את הטקסטים. ולהתמוגג.

ענת גורל רורברגר

בק אין דה יו אס אס אר
צילום : יח”צ

בתודה

הבלוג שמתנהג אחרת

C.) כל הזכויות למיקרובי

Posted in mickrobi, photography, play, theater, theatre, בא בלילה, הצגה, מיכאל רורברגר, מיקרובי, תיאטרון | Tagged , , , , | Leave a comment