Paint it Black Francis

Pixies

חימום : The Hives

פסטיבל רוקנרולר, איצטדיון בלומפילד, יפו,17/6/2014

בלומפילד, הרגעים שלפני

בלומפילד, הרגעים שלפני

בלומפילד יפו. הבלוג הולך לראות את הפיקסיז. מאובזר בכריכים מהבית, בקבוקי מים,ונייד אחד קטן. ההייבז על הבמה. חימום רועש לפיקסיז שיבואו אחרי. קהל מצומצם יחסית.ההמונים יגיעו בהמשך.

ההייבז כואבים על האוזן.הסאונד , הו הסאונד.לא מתיימר להיות מומחה לסאונד, אבל זה לא עושה טוב לאוזניים הלאות של מבקר הרוק שבע הימים , לוקח את אשת הרוקיסט ביד, מחפשים מקום מפלט, או הנה, שם בצד שמאל מושבי איצטדיון ברזליים ריקים, מתיישבים. “אסור לשבת!” , קמים. מנסים בשנית. איש האבטחה מתרצה.עושה עצמו רואה ואינו נראה.ההייבז על הבמה ממשיכים בשלהם, אנרגטיים כמו ששבדים רוקנ’רוליים יכולים להיות אנרגטיים. פלה ( אם אני מאיית נכון את שם הזמר) מתחנף לקהל, מה זה מתחנף, מפטפט נון סטופ, אני ואני ואני ואני ואני, מטפס על הגדר, מעיף ניטים, הוא ולהקה שעשתה פעם כותרות ,עדיין בפול פורמה.

אסור לשבת!, עוד פעם מגרשים אותנו,עכשיו איש האבטחה קשוח יותר, קמים , מתיישבים על רצפת מתכת בסמוך ליציעים.כואב התחת, מה לעשות, רוקנ’רול כרוך לפעמים בסבל. עוד על סבל בהמשך. ההייבז מסיימים. ( ברוך השם) עוד מעט הפיקסיז.

המוסיקה שלפני מצוינת. איגי פופ, ג’וי דוויזן, טוקינג הדס,  השירים הנכונים במקום הנכון.מתקרבים לבמה. רבע שעה איחור , הנה הם , בלק פרנסיס,ג’ואי סאנטיאגו,דייוויד לאברינג ופז לשונטאן זו שהחליפה את קים דיל שנמאס לה. הבלוג מתרגש.דיסטורשנים.עוד דיסטורשנים.ואללה, כמה שאני אוהב את הפיקסיז.מישהו שניצב לפני מצית סיגריה. אסור לעשן.נו טוב אז אמרו. כולם מעשנים.אני מתחיל לסבול.עכשיו גם מתברר שהמעשן הצמוד, לא רק מעשן,גם קופץ, בלי שום קשר למוסיקה.כאילו ואין אלוהים.דורך עלינו.נופל על אלה שלצידו.סיגריות נוספות בשטח. הבלוג ואשתו נסוגים אחורה.סכנת חנק מאיימת על בריאותנו. הפיקסיז טובים.אפילו טובים מאוד.  מזהה את השירים. לא כולם. בלק וחבורתו ברכבת של טראנס היפנוטי, חורשים את השירים.

תחושה של דריכה מונוטונית במקום בעקבות הזמן החולף, מחזירה אותנו לעמדת הישיבה. עכשיו המקום האסור הופך למותר. הפרת חוקי המקום? אולי. זהו יושבים. מרגע זה והלאה המוסיקה מדברת בעד עצמה. האמת , כבר אין הבדל גדול בין לשמוע את הפיקסיז בבית לעומת ישיבה אל מול הבמה בהופעה חיה. ובכל זאת, הופעה חיה מתפקדת אחרת. ההנאה פושטת בגוף, הגוף הזה שצמח אל תוך הפיקסיז, שצרך וצרח את דוליטל, וסרפר רוסה ואת העטיפות המהממות עם התינוק הערום והכלב המהופנט והקוף שצועד את צעדיו לגן העדן.

Francis

Francis

עכשיו ברגוע אל מול הבמה מותר גם לעצום עיניים. לעומת הסטונס אין כמעט אינטראקציה עם הקהל. לא שלום תל אביב , לא התנצלות על ביטול שהיה, לא אתם הקהל הכי טוב שהיה לנו. בכלל לא. הפיקסיז באים לעשות את העבודה ואת זה הם עושים. רגעי שיא מתגלים אצל דייוויד המתופף,בטח גם אצל פרנסיז שסוחב את ההופעה כולה על גבו הלאה ( כי המון צרות עברו עליו בחיים) וגם אצל פז שמרגשת בקטעי ההתחברות שלה, כי היא עושה קים דילים מצויינים .

ההדרנים מצויינים, אולי החלק הטוב ביותר של ההופעה. המיינד של “וור איז מיי מיינד” הופך לשירה בציבור, את השיר הזה כולם מכירים, וכוווולם יודעים שבלעדיו אין הופעה של הפיקסיז.

עכשיו תשאלו האם הבלוג יזכור את ההופעה הזו לכל חייו? לא בטוח. הופעה טובה. לא הרבה מעבר לזה. גם טוב זה בסדר.בסדר גמור.לא צריך תמיד להתרגש עד דמעות.נכון?

והנה וידאו למזכרת:

בתודה

הבלוג שמתנהג אחרת 🙂

Advertisements
This entry was posted in City Life, Festival, music, photography, pop, Punk, rock, Rock Concert, video, בא בלילה, ביקורת הופעה, וידאו, מוסיקה, פסטיבל, רוקנ'רול and tagged , , , , , , , , , , , , , , . Bookmark the permalink.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s